השימוש בצמר כמקור לסיבי טוויה החל רק  משלהי התקופה הניאוליתית או בתקופה הכלקוליתית. השגת הצמר נעשתה לראשונה על ידי משיכתו בידיים בזמן הנשירה ורק בשלב יותר מאוחר על ידי גז בעזרת מספריים. בשלב ראשון רחצו את הצמר במים, כדי להסיר ממנו את הלכלוך והשמן. בשלב השני סירקו את הצמר כדי להוציא ממנו את הזרעים והעשב שנלכדו בו, וכדי להפריד וליישר את הסיבים לכיוון אחיד לצורך הטוויה.

נוסף על הצמר השתמשו גם בשיער עיזים וגמלים. שיער עיזים הוא קשה לטוויה ונוטה להישבר. השימוש בו נפוץ מהתקופה הרומית. שיער גמלים הוא רך יותר, אך נדיר בשימוש בארץ-ישראל.

 כותנה

 מקור הכותנה בעמק האינדוס בהודו משנת 1750 לפסה"נ. בארץ-ישראל אריגי כותנה ידועים רק מהתקופה הביזנטית. הכותנה יובאה מתימן, מהודו או ממצרים ועם הכיבוש הערבי החלו בגידולה בארץ.

 משי

 ייצור אריגי המשי החל בשנת 2700 לפסה"נ בסין וסוד ייצורו נשמר עד המאה הו' לסה"נ, אז הועבר על ידי נזירים במקלות הליכה לאסיה הקטנה. אריגי משי אחדים נתגלו בארץ החל מהתקופה הביזנטית. השימוש באריגי משי נפוץ בימי הביניים, אז הם יובאו מסין, סוריה, פרס, ו/או מסופטמיה

מטרת הטוויה היא ליצור באמצעות הכישור והפלך חוט ארוך מסיבים קצרים (איור 1) שיהיה חזק וגמיש. משקולת הפלך תלויה על הכישור ומכבידה עליו כדי שיסתובב והסיבים ייכרכו זה בזה. בארץ מקובלת שיטת הכישור התלוי, שבה פעולת הטוויה יכולה להיעשות (עד היום) תוך כדי הליכה. בשיטה זו נוצר חוט עדין ואחיד. החומר שממנו עשויה משקולת הפלך צריך להיות עמיד בפני טלטולים.

משקל הפלכים הוא עד 150 גרם. בדרך כלל פלכים קלים, עשויים מעץ, שימשו לטווית צמר (סיבים קצרים), ואילו פלכים כבדים, עשויים מאבן, שימשו לטווית פשתן (סיבים ארוכים). גובה הכישור נע בין 7 ל-15 ס"מ וקרוב לקצה העליון יש חריץ או וו כדי לתפוס את החוט.

 ביהדות, טווייה היא אחת מל"ט מלאכות שבת (מסכת שבת, פרק ז', משנה ב'), והיא נמנית בסדר המלאכות של ייצור בגדים לאחר ניקוי הצמר (ליבון), סירוק הצמר (ניפוץ) וצביעתו.

סיבים ממקור טבעי

סיבים טבעיים מתחלקים לסיבים שמקורם מבעלי חיים, סיבים ממקור צמחי וסיבים ממינרלים.
הנפוצים מבין הסיבים שמקורם מן החי הם צמר ומשי. הנפוצים מבין הסיבים שמקורם הוא צמחי הם כותנה, פשתן, יוטה, קנבוס, ורמי (אנ') (ארבעת האחרונים הם סיבי גבעול) וסיסל (סיב עלה). הסיב המינרלי היחיד שזכה לתפוצה נרחבת הוא האזבסט.

סוגי צמרים

גזעים המיועדים לצמר – החקלאים מפתחים גזעי כבשים לצמר כשהדגש הוא על כמות ואיכות הצמר (עובי הסיבים), אורך הסיבים וצורת הסליל של הסיב. בממוצע משקל גיזת הכבש הוא 3.78 ק"ג. הגז מבוצע באביב, אחרי שמזג האוויר החורפי הקשה ביותר עבר.

  • מֶרינו (Merino) – גזע בעל צמר מעולה שמקורו בספרד. הגזע ידוע עוד מהמאה ה-12 ומשערים כי הוא הובא לספרד בידי המוסלמים. כבש המרינו מותאם היטב לאזורים צחיחים ולחיי נדודים. מספרד הגיע כבש המרינו במחצית השנייה של המאה ה-18 לארצות אירופה השונות ואחר כך לארצות הברית ואוסטרליה. כבש המרינו נחשב כגזע החשוב ביותר לצמר ומהווה על פי הערכה כ-20% מאוכלוסיית כבש-הבית בעולם. לכבש המרינו תת-גזעים רבים שבהם תת-הגזע האוסטרלי מצטיין באיכות הצמר ובמשקל הגיזה. תת-גזעים נוספים הם הדלין (Delaine) הארגנטינאי, המרינו האמריקאי, המרינו הקווקאזי והמרינו הווירטֶמבֶּרגי.
  • רַמְבּוּיֶה (Rambouillet) – תת-גזע של כבש המרינו שפותח בדיר הלאומי ברמבויה שליד פריז צרפת. הרמבויה הוא כבשת הצמר הגדולה ביותר. לגזע פנים ורגליים לבנות. רעמת הצמר מכסה גם את הפנים עד כדי גרימת עיוורון. גזע זה מהווה את רוב אוכלוסיית הכבשים בארצות הברית.
  • קאראקול (Karakul) – הקאראקוּל הוא גזע כבשים שמוצאו במרכז אסיה השייך לכבשי האליה. את הקאראקוּל מגדלים בעיקר בשל פרוות הטלאים, אותם נוהגים לשחוט יום-יומיים לאחר לידתם. לפרוות הטלאים המכונה "טלה פרסי" יש ביקוש בסחר הפרוות בשל מאפייניה: שערות משי שחורות, מבריקות ומסולסלות. הצמר של כבש הקאראקוּל הבוגר הוא תערובת של סיבים עדינים וגסים בצבעים שחור, חום ואפור וניתן להשתמש בו לאריגת שטיחים.
  • ·         ביהדות

 ·         הכבשה מוזכרת 81 פעם במקרא תחת שמות שונים : כִּשְבָה, רָחֵל, איל, עתוּד וכו'. על פי המקרא גידול צאן היה בין המקצועות הקדומים של האדם "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן" (בראשית ד' ב). אבות האומה היו רועי צאן: "וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת-שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן–לְבַדְּהֶן. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-אַבְרָהָם: מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר כִּי אֶת-שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת-הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל-כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כא' כח-לא). כרועה צאן מצא יעקב את רחל , כרועה צאן אצל לבן הארמי הגדיל מאוד את רכושו, וכרועי צאן ירדו הוא ובניו למצרים " וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם; וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבוֹתֵינוּ" (בראשית מז' ג).

  • משה וגם דוד נלקחו מרעיית הצאן לשמש כמנהיגים "וְעַתָּה כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִיד, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה, מִן-אַחֲרֵי הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל." (דברי הימים א' י"ז ז). הנהגת העם נמשלה כמה פעמים במקרא לרעיית צאן. הדוגמה הבולטת היא משל הרועים הרעים ביחזקאל פרק ל"ד, דוגמאות נוספות בזכריה פרק י"א ד-י"ז הפותח ב"כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהָי: רְעֵה אֶת-צֹאן הַהֲרֵגָה", ובתהילים פרק ע"ח ע-עא "וַיִּבְחַר, בְּדָוִד עַבְדּוֹ; וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ: לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ; וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ."
  • הכבש וחלקיו משמשים בפולחן הדתי. הכבש הוא אחד מחמשת המינים מהם מקריבים קורבנות. כבר מימיו של אברהם היה הכבש קורבן עולה. איל הוקרב במקומו של יצחק בספור העקדה. זֶבַח-פֶּסַח הוא זכר לשה שכל בית בישראל שחט ונתן מדמו על המזוזות והמשקוף לפני מכת בכורות (שמות פרק יב). כמכסה למשכן שימשו עורות אילים "וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה" (שמות כ"ו יד). השופר המשמש בראש השנה וביום כיפור עשוי מקרן של איל.
  • בהתאם להלכה, הכבש כשר למאכל, משום שיש בו את סימני הכשרות: הוא מעלה גרה, מפריס פרסה ושוסע שסע.
  • מכיוון שהכבשים נוהגים לנגוס בצמחים קרוב לשורש וגורמים נזק רב ברעיית יתר, חל איסור על פי ההלכה על גידול הכבש בארץ ישראל. בתקופת חז"ל נחשבו הרועים לגזלנים ומושחתים עד כדי התרת דמם.

 ·         בנצרות

 ·         הנצרות עושה שימוש רב בדימויים מעולם הכבשים כגון ישו כ"רועה הטוב" הנושא את נפש-האדם בדמות שה. תוארו של הבישוף הוא בלטינית "פסטור" כלומר רועה, רמז לתפקידו כרועה של עדר המאמינים. תואר זה בא מהברית החדשה "כֵן שִׁמְרוּ אֶת-נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאֶת-כָּל-הָעֵדֶר אֲשֶּׁר בּוֹ הֵקִים אֶתְכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לִפְקִידִים לִרְעוֹת אֶת-עֲדַת הָאָדוֹן" (ספר מעשי השליחים פרק כ' 28).

  • הנצרות רואה בדברי ישעיהו בפרק נ"ג, ז' (מובאים בפרק "הכבשה כסמל" בהמשך) נבואה על ישו. בחזון יוחנן, פרקים ה'-ז', נמשל ישו לשה. סמל זה הופיע במיסה הקתולית כ"שה האלוהים" (Agnus Dei), ואחר כך גם במזמורי דת פרוטסטנטיים. בציורים מימי הביניים מצוירים השליחים כשהם מלווים על ידי כבש. השה כסמל של סבל ושל תום הוא גם סמלם של כמה קדושים, למשל אַגנֶס הקדושה.
  • בחג הפסחא היווני-אורתודוקסי נהוג לאכול טלה כזכר לזבח-הפסח.
  • ·         [עריכה] תרבויות אחרות
  • הכבש (או העז) מהווים את אחת החיות ממחזור 12 השנים של לוח השנה הסיני. על פי המסורת הסינית לכל חיה יש תכונות מסוימות, המתבטאות בשנה.
  • באסטרולוגיה מזל טלה (21 במרץ19 באפריל) קשור לקבוצת הכוכבים Aries (איל) ומאופיין בטבע מוחצן בצורה תוקפנית, סקרנות ילדותית, תמימות ונפש פראית, חסרת מנוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

I am responsive!